היי, אני בראל

את המצלמה הראשונה שלי קניתי בגיל 15, אחרי שביקשתי מכל המשפחה לאסוף לי כסף ליום הולדת. מאז הייתי הצלמת של החבורה, ובעיקר צילמתי את החברות שלי בבית של ההורים ובחצר, כאילו הן הדוגמניות שלי

אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי תקשורת חזותית ולא התקבלתי, והייתי בטוחה שאני פשוט לא מספיק מוכשרת. אז הלכתי למסלול הבטוח, למדתי מערכות מידע ועבדתי כמעט עשור בהייטק. הצלחתי שם ובניתי קריירה מדהימה ומוצלחת, אבל לא הרגשתי שם אני במלואי

אחרי שהפכתי לאמא, ובתוך השנים המורכבות שעברנו כאן, התחלתי לשאול את עצמי איפה אני בתוך החיים שבניתי. בגיל 33 המשרה שלי קוצצה, ואחרי יום יומיים של בכי ולחץ הרגשתי בעיקר הקלה. הפעם לא חיכיתי שארגיש מוכנה, וחזרתי לצלם

מהילדות שלי יש לי ממש תמונות בודדות, והרבה שנים לא אהבתי את איך שאני נראית. להצטלם באמת לבד מול מצלמה מקצועית למדתי רק כשהתחלתי לבנות את העסק, ומאז אני מסכימה להיראות הרבה יותר, גם ברשתות

אני לא באה להגיד לך שעברתי בדיוק את מה שאת עוברת. אבל אני מכירה מבפנים את התחושה של לחכות עד שתרגישי מספיק יפה, מספיק בטוחה, מספיק מוכנה, ואני מכירה גם את מה שקורה כשמפסיקים לחכות

היום אני יוצרת לנשים את המרחב שאני בעצמי הייתי צריכה, מקום שבו את לא צריכה לחכות לגרסה אחרת של עצמך כדי להסכים להיראות